למקומות…היכון…רגע איפה דנה?

"היי דנה לא היית אמורה לשחות עכשיו?" "נראה לי...לא יודעת" אליפות ישראל בשחייה אני יושבת עם חבריי לקבוצה ביציע מקשקשים וצוחקים עד שיגיע תורי לעלות לאדן הזינוק ולקפוץ למים ולהראות מה אני יודעת הכי טוב לעשות.

התמדה

כל כך הרבה משחים היו לפני, כל כך הרבה שחיינים מאגודת שונות בארץ, ההורים שלהם וכל כך הרבה רעש שאיבדתי תחושה של זמן, הקשב שלי נעלם.

השאלה של המאמן שלי תפסה אותי לא מוכנה.

רצתי לשופט אמרתי לו שגם אני אמורה לשחות במקצה הזה, הוא בדק בניירות הסתכל עליי ואמר את בכלל לא רשומה.
 
באותו הרגע רציתי שהאדמה תפתח ואבלע בתוכה.

בושה.

מה אגיד לאבא שלי שיושב ביציע ובא לעודד אותי ולראות את הבת שלי שוחה בגמר.

אכזבה.

מה אני אומרת לעצמי אחרי כל האימונים וסוף סוף אני באליפות? איך זה קרה?

עצב.

מה? פספסתי? איך? מה לא רשומה?

כל כך הרבה שאלות בלי תשובות

עד היום אין לי מושג בדיוק מה קרה שם, אין לי תשובות. התחרות הזו נשארה צרובה אצלי בזיכרון עם תחושה של פספוס ואכזבה גדולה.

את האליפות הזו לא אשכח בחיים כי זו הפעם האחרונה ששחיתי במסגרת תחרותית.

את האליפות הזו לא אשכח בחיים כי היא שינתה את כל נקודת המבט שלי על הצלחה והתמדה.

תחושה של החמצה ופספוס

התמדה היא אחד הערכים החשובים ביותר אצל ספורטאים וללא ספק חשוב אצל ילדים ונוער במיוחד בתקופה הזו שבה הכל נע ומשתנה במהירות.

כן, רובנו עושים את מה שאנחנו אוהבים ואנחנו עושים את כל יום. אנחנו נהנים לעשות את זה אך הרבה פעמים אנחנו נתקלים בקשיים אם זה חוסר הצלחה, חזרה על אותם דברים שוב ושוב, לו"ז נוקשה, ויתורים שונים (פחות זמן עם חברים, משפחה, בילויים). ולרגע אחד…אנחנו מרגישים תחושות של תסכול ואכזבה ועולה השאלה האם זה שווה את זה?  

מוטיבציה זה המנוע הפנימי שלנו לעשיית דברים ופעולות שונות במיוחד פעולות שאנחנו אוהבים ונהנים לעשות ושגורמות לנו לחוות תחושות של אושר ושמחה. אך מה קורה כשאנחנו נתקלים בקושי(פיזי או נפשי)? ללא ספק המוטיבציה יורדת. הייתי אז בת 16. אני מאמינה בלב שלם שאם היה מישהו שילווה וידריך אותי ברגעים כאלה, שיראה לי שזה חלק מהדרך לעבר המטרה, שכדי להשיג את מה שאני רוצה עליי להמשיך גם כשקשה ולא הולך והתחרות הזו היא רק אחת מאינספור תחרויות, הייתי היום עם כמה מדליות זהב מאליפויות שונות .

הכי קל זה לוותר, ללא ספק, בלי כאב ראש, בלי תסכולים ואכזבות אך עם תחושת החמצה גדולה מאוד, של פספוס. ואותה תחושה של פספוס והחמצה לא נעימה כלל והשאלה מה היה אילו תלווה אותנו המון זמן.

ככה זה כשיש שניים

אחרי המון שנים את יום התחרות השארתי מאחור אך לקחתי לעצמי וארזתי לעצמי תיק ובתוכו כלים שיעזרו לי בהמשך הדרך, בחיים. הכלים האלה עזרו לי להתמיד ולהשיג מטרות שהצבתי לעצמי זו אחר זו. אם זה גירושין, לגדל 3 בנות לבד לסיים תואר ראשון, ללמוד אין ספור קורסים שחלקם בנינו היו מאוד משעממים, להיות עצמאית ולבנות עסק חדש מאפס, להשתתף בתחרות ריצה מה שלא עשיתי בחיים, לכתוב ספר ובעיקר להמשיך לחייך חיוך גדול מבפנים כל יום מחדש.

אחד הכלים המשמעותיים והראשונים שלקחתי לדרך ואכתוב עליו בהרחבה בפוסט הבא
מופיע בשיאם של שלמה ארצי וריטה  "ככה זה כשיש שניים, מסתבר, זה תמיד פעמיים, לדבר, זה נותן לי ת'כוח, להתגבר גם על מאה  מכות…"  – תמיכה.

לדאוג שיהיה שם מישהו בשבילי שיוכל לתמוך, לעודד ולעזור לי בשעת משבר. כלי זה חשוב ביותר לילדים ונוער, ולמעשה יש לו חשיבות גדולה לכל אחד.

 

לקריאה על תמיכה וחשיבות הקבוצה לחצו על התמונה

ככה זה כשיש שניים (או יותר)

מוזמנים לשתף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support
WhatsApp chat