הספרות המחקרית העוסקת בהפרעת קשב  (ADHD) ופעילות גופנית מדגישה את הפוטנציאל הטיפולי של הספורט. מחקרים מצביעים על שיפור בתפקודים קוגניטיביים, ויסות רגשי, והעלאת תחושת המסוגלות העצמית. עבור אוכלוסייה החווה לעיתים קרובות כישלונות במסגרות אקדמיות, המרחב הספורטיבי עשוי לשמש כגלגל הצלה וחוויות הצלחה.

אולם, כאשר אנו בוחנים את המאפיינים הספציפיים של ADHD אל מול הדרישות של ספורט תחרותי-הישגי, עולה תמונה מורכבת. סקירת הספרות מצביעה על מספר מנגנונים פסיכולוגיים ונוירו-קוגניטיביים שעשויים להפוך את הסביבה התחרותית למאתגרת במיוחד, ואף לחסם בפני התמדה.

הקונפליקט בין ריגושים לשגרה נוקשה

אחד המאפיינים הבולטים בספרות בקרב בעלי ADHD הוא "חיפוש אחר ריגושים הנובע לעיתים מצורך בתת-עוררות נוירולוגית. על פניו, ספורט תחרותי, על האינטנסיביות והאדרנלין שבו, אמור לספק צורך זה.

אך הספרות מלמדת כי הצורך בגרייה דורש גם חידוש ועניין מתמיד. מסגרות תחרותיות רבות דורשות אימונים סיזיפיים, חזרתיים ומונוטוניים לצורך שיפור מיומנות. הפער בין הצורך הנוירולוגי באקשן לבין השגרה הנדרשת למצוינות תחרותית, עלול להוביל לתחושת שעמום מהירה, תסכול, ובסופו של דבר לנשירה מהפעילות.

תפקודים ניהוליים

הספורט התחרותי אינו מסתכם רק ביכולת פיזית. הוא דורש מערך מורכב של תפקודים ניהוליים (Executive Functions): יכולת התארגנות, עמידה בלוחות זמנים נוקשים, הבנה ויישום של חוקים מורכבים בזמן אמת, וזיכרון עבודה פעיל לצורך קבלת החלטות טקטיות.

הספרות המקצועית מגדירה את הלקות בתפקודים הניהוליים כמרכיב מרכזי ב ADHD.  כאשר ספורטאי נדרש לגייס את המשאבים הללו בסביבה תחרותית מלחיצה, העומס הקוגניטיבי עלול להיות גבוה מדי. במקום חווית זרימה (Flow) הספורטאי עלול לחוות הצפה, בלבול וקושי לעמוד בסטנדרטים הנדרשים, מה שפוגע ישירות בביצועים.

תחושת המסוגלות

תיאוריות של מוטיבציה בספורט (כמו תיאוריית ההכוונה העצמית) מדגישות את הצורך הבסיסי בתחושת מסוגלות (Competence)כמנבא חשוב ומרכזי להתמדה. הספרות מציינת כי חוויות חיוביות של הצלחה בספורט בונות את הביטחון העצמי.

מנגד, סביבה תחרותית מטבעה חושפת את הפרט לביקורת מתמדת, השוואה חברתית לאחרים, וחוויות כישלון פומביות. מחקרים מראים כי בעלי ADHD רגישים במיוחד לחוויות שליליות, הנוטות לייצר חרדה ופחד מכישלון. כאשר המאזן בסביבה התחרותית נוטה לכיוון של ביקורת ולחץ במקום חיזוקים חיוביים, היא הופכת מגורם מגן לגורם סיכון, המערער את תחושת הערך העצמי השברירית ממילא.

אתגר הטיפול התרופתי

לצד האתגרים הקוגניטיביים, ניצב האתגר המעשי והנפיץ מכולם: ניהול הטיפול התרופתי (כדוגמת משפחת הממריצים).

בעוד שהתרופה חיונית לרבים כדי לצלוח את שגרת האימונים הסיזיפית, תופעות הלוואי שלה, כגון עלייה בדופק, פגיעה בוויסות החום ודיכוי תיאבון, עלולות לפגוע בהתאוששות ובביצועים בעצימות גבוהה. בנוסף, ספורטאים רבים מדווחים כי תחת השפעת התרופה הם חשים "רובוטיים" ומאבדים את הניצוץ האינטואיטיבי והיצירתי שמאפיין אותם ברגעי האמת של התחרות. ניהול תזמון התרופה בין אימונים לתחרויות הוא חשוב מאוד.

רוב התרופות המקובלות ל-ADHD מוגדרות כחומרים אסורים לשימוש בזמן תחרות על ידי הסוכנות העולמית נגד סמים בספורט. התנהלות לא זהירה, ללא השגת פטור לשימוש טיפולי (TUE) בהליך בירוקרטי מורכב, עלולה להוביל לתוצאה הרסנית של פסילה והשעיה בגין עבירת סמים גם כאשר הצורך הרפואי הוא אמיתי.

יחד עם זאת, התמונה אינה שלמה מבלי להכיר בכך שאותם מאפיינים נוירולוגיים בדיוק, עשויים להעניק לספורטאים עם ADHD יתרונות משמעותיים ברגעי האמת של התחרות:

מיקוד-יתר (Hyperfocus): בעוד שקשה להם לשמור על קשב לאורך זמן במשימות שגרתיות, כאשר רמת העניין והלחץ עולה, הספורטאים מסוגיםל להיכנס למצב של מיקוד-יתר. ברגעים אלו, הספורטאי מסוגל לנטרל לחלוטין רעשי רקע ולהיות ב-Zone עמוק ומדויק, לעיתים אף יותר מספורטאים נוירוטיפיקלים.

שגשוג בכאוס: סביבת תחרות דינמית, בלתי צפויה ומלחיצה (כמו דקות הסיום במשחק כדורסל צמוד או קרב ג'ודו אינטנסיבי) היא הסביבה הטבעית של מוח הרגיל לרעש פנימי. בעוד שמתחרים אחרים עלולים לקפוא תחת הלחץ, ספורטאי עם ADHD עשוי לחוש עוררות אופטימלית, חדות מחשבה וקור רוח דווקא כשהכול מסביב סוער.

יצירתיות ואימפולסיביות: האימפולסיביות, כשהיא מנוהלת נכון, יכולה להתבטא כקבלת החלטות מהירה ובלתי צפויה. זהו הספורטאי שיבצע מהלך יצירתי מחוץ לקופסה שהיריב לא יכול היה לצפות, פשוט כי הוא לא פועל לפי התבנית הרגילה.

תפקידה של פסיכולוגית של הספורט

הפער בין האתגרים לבין היתרונות הוא המרחב שבו התערבות מקצועית היא חשובה מאוד. ללא כלים מתאימים, הספורטאי עלול לחוות תסכול ושחיקה. עבודה עם פסיכולוגית של ספורט המתמחה בתחום זה מתמקדת במספר מישורים:

פסיכו-אדוקציה ונרמול:

הצעד הראשון הוא לעזור לספורטאי להבין את המוח שלו. ההבנה שהקושי להתמיד באימון משעמם אינו עצלנות או חולשת אופי, אלא צורך נוירולוגי בגרייה, היא משחררת. זיהוי החוזקות (כמו היכולת לתפקד בלחץ) בונה מחדש את הביטחון העצמי.

אסטרטגיות "עוקפות" לתפקודים ניהוליים:

במקום להילחם במוח, עובדים איתו. הפסיכולוגית מסייעת בבניית רוטינות חיצוניות שמחליפות את הסדר הפנימי החסר: שימוש בטכנולוגיה לתזכורות, פירוק מטרות גדולות ליעדים זעירים ומיידיים, ויצירת עוגנים ברורים ליום התחרות כדי להפחית עומס קוגניטיבי.

כלים לוויסות רגשי ועוררות

הקניית טכניקות מעולמות ה-CBT (טיפול קוגניטיבי-התנהגותי), מיינדפולנס וביופידבק, המסייעות לספורטאי לזהות מתי הוא מתחיל להיות מוצף ולבצע ויסות מהיר. זה קריטי במיוחד להתמודדות עם רגישות לדחייה או לכישלון האופיינית לרבים מהם.

תיווך מול המערכת (מאמנים והורים):

פסיכולוגית של הספורט משמשת לעיתים כמתורגמן. הוא יכול לסייע למאמן להבין שספורטאי זה זקוק להנחיות קצרות וממוקדות במקום הרצאות ארוכות, או שהוא זקוק ליותר גיוון באימון כדי לשמור על מעורבות.