אנחנו לומדים ורוכשים במשך החיים את הערכים והאמונות שלנו, מסגלים לעצמנו את האמת שלנו וסוללים את הדרך שלנו, הדרך שבה אנחנו מאמינים.

לרוב הדרך הזו תפגוש דרך אחרת שלא תואמת את שלנו ונוצר "ויכוח"

הרבה פעמים אנחנו מרכינים את הראש, "נותנים כבוד", ושמים את האמת שלנו בצד.

עם השנים ה"וויתור" גובה מחיר, קשה יותר להרים ולצעוק את האמת שלנו, ההרגשה שאנחנו מוותרים על עצמנו.

אנחנו מקבלים על עצמנו אמונות ואמת של אנשים אחרים מגיל ילדות, החל מהקרובים אלינו ביותר, המשפחה. במשך השנים מתווספים גם בני הזוג, חברים, מקום עבודה ועוד.

ואז כשנמאס לנו לוותר ואנחנו מדברים את האמת נוצר "פיצוץ"

ואחרי הפיצוץ…מגיע התסכול, הכאב, העצב והשאלה…איפה טעיתי?

אפשר לראות את ה"פיצוץ" הראשון בגיל ההתבגרות. הגיל שבו אמונות וערכים מבוססים והחיפוש אחר האמת שלי, הדרך שלי, מתחיל.

"אבא שלי אמר שמבחינתו להצליח בלימודים זה להצליח בחיים." "אם לא תוציא ציונים טובים, לא תצליח בחיים" "אני עושה את זה כדי שאבא שלי יהיה מאושר, אבל אני לא סובל את זה", "היא ילדה בעייתית היא לא לומדת" "את חייבת להדליק נרות שבת גם אם את לא מאמינה בזה" "היא רק ילדה היא לא מבינה את החיים" מכירים את זה? ויש עוד מספר רב של דוגמאות.

ב'כישורים חברתיים' וויתור זה היכולת שלנו לראות את האמת של הצד השני ולהגיע לפשרה, בלי לוותר על עצמנו ועל האמת שלנו ומבלי לפגוע באחר. להבין שלצד השני יש סיפור אחר משלי, יש לו אמת אחרת משלי, והאמת היא סובייקטיבית – לכל אחד מאתנו מבוגר וילד יש זווית ראייה מסוימת, אישית, שאינה מתבססת רק על העובדות אלא על מחשבות, רגשות ותחושות הקשורות לעצמי.

איך עושים זאת? איך מגיעים לפשרה?

בשיח, בהקשבה, בהבנה. קוראים לזה תקשורת.

להבין איפה זה פוגש אותי, הוויתור. על איזו אמת שלי בחיים אני ויתרתי? איפה אני מנסה לכפות את האמת שלי על הילדים שלי, על הסביבה שלי.
האם אתם יודעים מהי האמת של הילד שלכם?