כשהייתי ילדה כמה חיכיתי ליום ההולדת שלי! לא בגלל המסיבה והמתנות אלה שהוא תמיד סימן את תחילתו של החופש הגדול.
כמה התרגשות ועוד כל כך הרבה רגשות שהתערבבו להם יחד…שמחה, אושר וגם פחד.
היום כמובן זה אחרת אבל כאימא לבנות זה עדיין מבחינתי מסמן את תחילתו של החופש הגדול שלהן וגם שלי והרגשות שליווי אותי כשהייתי קטנה מלוות אותי גם היום.

אני נולדתי בסוף יוני. אוטוטו יום ההולדת שלי מתקרב אבל זה לא מונע ממני לחגוג אותו כבר מתחילת החודש לאורך כל החודש!

וכמוני גם הרבה ילדים ביסודי, תיכוניסטים וסטודנטים מאפשרים לעצמם לחגוג כבר מתחילת החודש כי הנה הם רואים את החופש הגדול מתקרב ובא כבר מפנטזים על המתנות שהם יקבלו: בטן גב מול הנייד והמסך, טיולים, ים, טיסה לחו"ל עם חברים, על שינה בלי הגבלה, על לילות לבנים עם חברים, אולי גם קייטנה ואולי גם עבודה.

בבית הספר פחות לומדים, חזרות למסיבות סיום, באוניברסיטה כבר נגמר הסמסטר אך עדיין נשארו עוד מבחנים (אחרונים) ויש עבודות להגיש.

ההרגשה היא שזהו אנחנו בחופש אבל לא באמת! ועם ההרגשה הזו אנחנו מאפשרים לעצמנו (הורים, ילדים וסטודנטים) לשחרר, פחות לשים דגש יאללה מה זה חשוב כבר לא לומדים.

ולנו, קבוצת הקשב, ה"חגיגה" הזו, השינוי הזה במסגרת ובהתנהלות לא טוב לנו, להיפך או אפילו יכול לפגוע בהישגים שלנו של השנה וגם בהתנהגות שלנו – דוחים או אפילו לא מגישים עבודות להגשה, לא מתכוננים למבחנים, מפריעים יותר מהרגיל במהלך השעורים)

זה החודש הכי מתסכל ומאתגר אצלנו ההורים ובמיוחד אצל הילדים עם הפרעת קשב