מגיע היום שבו את מקבלת שיחת טלפון מבית הספר על כך שהילדה מפריעה בשיעורים והיא מושעית בעקבות אירוע אלימות שהייתה חלק ממנו. כל מה שעובר לך בראש באותו הרגע, "איזו אימא גרועה אני"

בשלב מסוים מגיע האבחון שבו כתוב שחור על גבי לבן שלבת שלך יש הפרעת קשב, ואת נזכרת בתקופה שלך כילדה במערכת החינוך ולא מבינה איך לא ראית זה קודם? כל הסימנים היו שם. אם היית רואה את זה קודם היית יכולה "להציל" אותה ממצב כזה והאשמה, אוי האשמה שיש אצלך חוגגת.

"איך לא שמתי לב? הרי אני אימא שלה, הייתי אמורה לראות את זה.

אם הייתי עושה את הדברים אחרת אולי היא לא הייתה צריכה לעבור את כל מה שהיא עברה. את התסכולים, חוסר רצון ללכת לבית הספר, את הטלפונים מהמורה, את תחושת הכשלון.

איזו אימא אני?"

מהרגע שאנו הופכים להורים, יחד עם התינוק נולדת גם תחושת האשמה.

מהרגע שאימא נולדת, נולדת איתה תחושת אשמה לא רק בגלל פסיכולוגים שטענו שאימא היא הסיבה לקשיים ובעיות אלא גם בגלל הסביבה שלנו שבה אנו גדלות ומגדלות את הילדים שלנו. סביבה שמכתיבה לנו איך אנחנו אימהות אמורות להתנהג, להתלבש, להניק, לטפל בילדים מה נכון ולא נכון ומהי למעשה האימא המשולמת. 

אז איך לא נרגיש אשמות?

כאימא אל אימא, אני מבינה את התסכול שלך, את הרצון שלך להיות שם עבורם ולפעמים אין לך תשובות לכל השאלות. מה את יכולה לעשות כרגע ומהן הפעולות שעליך לעשות כדי לעזור לילדה שלך ואם את לא יודעת מה עליך לעשות, זה בסדר בשביל כך אני כאן עבורך.

בהקשבה, הכלה ולמידה, נמצא יחד את כל החוזקות שיש בך, נשחרר את תחושות האשמה, נמצא פתרונות כך שהחיים שלך וגם האווירה בבית, יהיו הרבה יותר רגועים ומקדמים.