שישה דברים שיעזרו לילדים להיות פחות מול מסכים
"אורי, דנה, טל, מיכל, ליאת הביתה. קדימה לעלות, מאוחר". אלו הקולות שנשמעו אצלנו בשכונה כשהשעון הראה את השעה שבע בערב, כאילו האימהות שלנו תיאמו את זה קודם בניהן.
וזה היה דווקא טוב כי אף אחד מאיתנו הילדים לא היה צריך להעלות ראשון הביתה.
שמי דנה ואני בת 49, אימא לשלוש בנות, נולדתי וגדלתי בשכונת רמת יצחק בעיר רמת גן עד גיל עשר. מאז ומתמיד אהבתי לשחק, לעסוק בספורט, לטפס על כל דבר ובעיקר להיות מוקפת בחברים.
היום כשאני מגיעה לבקר בשכונה הישנה, הכל מסביב שונה. פתאום צמחו מגדלים רבי קומה, הפרדסים פינו את מקומם לשכונת מגורים ענקית אך יש משהו שנשאר שם איתך יחד עם השכונה – הזיכרונות.
להסתכל על המדרכות ליד הבניין בו גדלתי ולהיזכר ששיחקנו "פינות" (יש כאלה שקוראים לזה "מדרכות"), לבדוק אם יש גומות בחצר בשביל לשחק גולות, לעבור דרך החנייה של הבניין שם שיחקנו מחבואים, תופסת ודג מלוח ולחצות את הכביש לגינה שממול שם שיחקנו בכדורגל, חיי שרה, עמודו, מחניים ושמות.
הזמנו אחד את השניה בצעקות "נפגשים בגינה" מלמטה לקומה השניה והשלישית, לחצנו באינטרקום וצעקנו לתוכו "רד למטה" ואז נפגשנו כולנו בגינה הגדולה או בחניה הגדולה הסגורה אצלנו בבניין.
לאט לאט התבגרתי וכך גם הטכנולוגיה.
הגיע האינטרנט שהיה אז איטי בטירוף, נוספו ערוצים לטלוויזיה שכבר הייתה צבעונית, הטלפונים הניידים התחילו את צעדיהם הראשונים, התקליטים והקסטות התחלפו בדיסקים. הפטיפון הוחלף במיני דיסק.
הטכנולוגיה מתקדמת בטירוף, כל דבר אפשר לשאול ולמצוא בקלות בגוגל, גם את הפוסט הזה כותבת בנייד שלי, יש משחקי מחשב עם אפשריות להיות online יחד עם עוד חברים.
החברים נמצאים שם במסך, הם נמצאים מעט זמן לידינו.
התקשורת נעשית באמצעות מכשירים, אפליקציות ושליחת מסרונים.
את קולות האימהות בשכונה כבר לא שומעים רק את צלצולי הניידים (וגם זה לא תמיד).
את המשחקים של פעם גולות, חבל, קלאס וגומי כבר לא משחקים.
ומה שנשאר זה זיכרון של איך היה פעם כשהיינו ילדים והמון געגועים.
כן, התקשורת בין כולנו כבר לא כמו פעם פנים מול פנים, לראות את החיוך או העצב שם מאחורי המילים. הכל במקלדת אנחנו רושמים, שולחים מילים מחבקות או פוגעות ככה בלי חשבון כי את הפנים ואת התגובה אנחנו לא רואים ואת הכאב של הצד השני לא מרגישים.
הילדים שלנו הם דור אחר, דור שלא ידע משחקים בשכונה בלי אינטרנט וטלוויזיה בשחור לבן.
אך יחד עם זאת החיים הם לא בשחור ולבן הטכנולוגיה נתנה לנו המון דברים טובים ליד הרעים, ועלינו להמשיך לזכור שזה בידינו אם את המשחקים והפגישות אנחנו רוצים לשמור.
מה עלינו ההורים לעשות כדי לעזור לילדים להתנתק מהמסכים?
-
- אתחיל ואומר דוגמה אישית. בנינו גם אנחנו עם הנייד, בלי הפסקה, זמינים 24/7 בלי הגזמה. נכון, לפעמים אנחנו רוצים שקט לעצמנו ואז מאפשרים להיות עם ניידים בלי לשמוע "משעמם לי". לכן, עלינו ההורים, להתנתק מהמסכים, להראות וללמד את הילדים שהחיים הם לא רק במסכים, שיש המון כיף גם בלי הניידים. איך משחקים ותקשורת אמיתית בונים והכי חשוב לעשות כיף חיים.
- הבנה שגדל כאן דור שגדל לתוך הטכנולוגיה לטוב ולרע, שלא ידע חיים בלי מסכים ואיך מתנהלים בלי האביזר שמחובר לכף היד.
- ללמד את הילדים להעסיק את עצמם – רשמו יחד פעילויות שהם יכולים לעשות כשאין מסכים, תתפלאו כמה דברים אפשר למצוא.
- לבדוק האם המסכים הם בריחה? אולי יש קושי אחר כמו חרדה חברתית או בעיות חברתיות אחרות.
- עלינו כהורים להיות מעורבים יותר, גם אם לפעמים נושא השיחה מביך אותנו, עדיף שישמעו את זה מאיתנו. גבולות ברורים, מה נכון ולא נכון, מה חיובי באינטרנט ומה שלילי, על אמת ושקר (fake news) לדבר על הדברים כמו מין, אלימות, אהבה ראשונה שאתם תהיו הכתובות שלו לקבלת אינפורמציה ולא האינטרנט.
- יש כל כך הרבה מבחר במסכים והפחד להחמיץ משהו גורם לנו להפסיד את הדברים החשובים – דברו איתם על בחירות, על פרשנויות לא נכונות.
ומה לגבי המשחקים?יש היום משחקים אחרים טובים לא פחות.
משחקי קופסה לרוב, גני שעשועים מפנקים עם מתקנים מדליקים, תנועות נוער, וגם משחקי ספורט יש לרוב: כדורגל, כדורסל, כדורעף וגם חדרי כושר, אופניים, שחיה וריצה. מקום שבו פוגשים זה את זו.
היום יש יומנים והכל בלחיצת כפתור עושים אז מתי קובעים פגישת משחקים?
האימונים והטיפולים אצלי משלבים פעילות גופנית ומאפשרים חווית הצלחות.
לפרטים נוספים השאירו פרטים בטופס צור קשר ואחזור בהקדם
