מגיע היום שבו את מקבלת שיחת טלפון מבית הספר על כך שהילדה מפריעה בשיעורים והיא מושעית בעקבות אירוע אלימות שהייתה חלק ממנו. כל מה שעובר לך בראש באותו הרגע, "איזו אימא גרועה אני"

בשלב מסוים מגיע האבחון שבו כתוב שחור על גבי לבן שלבת שלך יש הפרעת קשב, ואת נזכרת בתקופה שלך כילדה במערכת החינוך ולא מבינה איך לא ראית זה קודם? כל הסימנים היו שם. אם היית רואה את זה קודם היית יכולה "להציל" אותה ממצב כזה והאשמה, אוי האשמה שיש אצלך חוגגת.

"איך לא שמתי לב? הרי אני אימא שלה, הייתי אמורה לראות את זה.

אם הייתי עושה את הדברים אחרת אולי היא לא הייתה צריכה לעבור את כל מה שהיא עברה. את התסכולים, חוסר רצון ללכת לבית הספר, את הטלפונים מהמורה, את תחושת הכשלון.

איזו אימא אני?"

מהרגע שאנו הופכים להורים, יחד עם התינוק נולדת גם תחושת האשמה.

אבל כאימא בעצמי אני רוצה לפנות במאמר זה לאימהות שבנינו (ואם יש גברים שמזדהים עם הנאמר זה גם עבורכם).

מהרגע שאימא נולדת, נולדת איתה תחושת אשמה לא רק בגלל פסיכולוגים כמו פרויד ומלאני קליין שטענו שאימא היא אובייקט לסיפוק הצרכים של התינוק שלה וחרדות, קשיים ובעיות נוצרות מאי סיפוק הצרכים האלה בגיל מוקדם.  אלא גם בגלל הסביבה שלנו שבה אנו גדלות ומגדלות את הילדים שלנו. סביבה שמכתיבה לנו איך אנחנו אימהות אמורות להתנהג, להתלבש, להניק , לטפל בילדים מה נכון ולא נכון ומהי למעשה האימא המשולמת. מבחינתם ברגע שהפכת להיות אימא התפקיד העיקרי שלך זה לדאוג לילדים. לדאוג לעצמך? אם את מרשה לעצמך לרגע אחד לעשות משהו עבורך הקולות מסביב נשמעים חזק "השתגעת? את אימא! מה חשבת לעצמך?