מכתב לכל הורה שרואה את ילדו נלחם במגרש המשחקים החברתי
“אני רוצה שתעצמו עיניים לרגע.
דמיינו שאתם ילד בן 10. המוח שלכם רץ במהירות של מכונית מרוץ. כל צליל, תנועה וריח מושכים את תשומת לבכם בו-זמנית.
ועכשיו הכניסו את עצמכם לחדר מלא בילדים. לכולם יש את הקוד הסודי לתקשורת חברתית. כולם מבינים את החוקים הבלתי כתובים.
כולם, חוץ ממכם.
זה כמו לנסות לשחק משחק וידאו מורכב בלי הוראות, כשכל שחקן אחר כבר שולט בכל הכפתורים והמהלכים החבויים.
זה העולם של ילדכם בכל יום.”
המשחק שאף אחד לא לימד אותנו לשחק
אנחנו חיים בעולם שבו מלמדים ילדים לקרוא, לכתוב ולפתור משוואות. אבל הכישור החשוב ביותר? להבין ולנווט בנבכי היחסים האנושיים?
איכשהו, אנחנו מצפים שהם פשוט יקלטו את זה באוויר.
וכשיש הפרעת קשב? זה כמו לנסות ללמוד שחמט כשהלוח מסתובב בכל מהלך.
מה אם אני אגיד לכם שהבעיה אינה בילד שלכם?
הבעיה היא במשחק עצמו. ילדים עם הפרעת קשב אינם “שבורים” או “לקויים” – הם פשוט משחקים על לוח משחק שלא תוכנן עבורם.
הם לא צריכים “תיקון”. הם צריכים מפה, מתורגמת לשפה שהם מבינים.
“אבל כבר ניסינו הכל…”
אני שומעת את זה לעתים קרובות.
ואז אני שואלת: “האם ניסיתם לגשת לזה כמו שהילד שלכם היה רוצה?”
לא עוד שיחות ארוכות. לא עוד “תסביר לי למה עשית את זה”. לא עוד “תנסה להתאפק”.
במקום זאת: תנועה. משחק. אתגר. הצלחה. צחוק. למידה שמרגישה כמו הרפתקה.
בואו נתחיל את המהפך. היום.
כל יום שעובר הוא יום שבו ילדכם ממשיך לחיות בעולם שלא מדבר את השפה שלו.
תארו לעצמכם איך החיים שלכם ייראו כשילדכם:
- יחזור הביתה עם חיוך במקום דמעות
- יקבל הזמנות למסיבות במקום להיות מוחרם
- ינהל קונפליקטים במקום להתפרץ
- יבין את עצמו במקום להאשים את העולם
זו לא פנטזיה. זו המציאות שבניתי עם מאות ילדים והורים.
צעד ראשון? שיחה אחת שיכולה לשנות הכל.