אחד, שניים, שלוש דג מלוח

"אורי, דנה, טל, מיכל, ליאת הביתה. קדימה לעלות מאוחר" אלו הקולות שנשמעו אצלנו בשכונה כשהשעון הראה את השעה שבע בערב, כאילו האימהות שלנו תיאמו את זה קודם בניהן. וזה היה דווקא טוב כי אף אחד מאתנו הילדים לא היה צריך להעלות ראשון הביתה.

שמי דנה ואני בת 46 אימא ל3 בנות נולדתי וגדלתי בשכונת רמת יצחק בעיר רמת גן עד גיל 10. מאז ומתמיד אהבתי לשחק, לעסוק בספורט, לטפס על כל דבר ובעיקר להיות מוקפת בילדים. היום ובכלל בעברי, בעיסוק שלי אני מוקפת בילדים. אני מאמנת אישית ומטפלת רגשית לילדים ונוער המומחיות שלי היא כישורים חברתיים והפרעות קשב וריכוז. שני הכלים המרכזיים והחשובים מבחינתי שאני נעזרת בהם עם הילדים זה ספורט ומשחק. להיות בתנועה. דרך התנועה והמשחק ניתן לפתח יצירתיות, תקשורת, סבלנות, התמדה, גמישות מחשבתית והקשבה לעצמי בעיקר וגם לאחר. אלה למעשה המרכיבים העיקריים בכישורים חברתיים.

בגיל 10 עזבנו את רמת גן.

היום כשאני מגיעה לבקר בשכונה הישנה שלנו הכל מסביב שונה פתאום צמחו מגדלים רבי קומה, הפרדסים פינו את מקומם לשכונת מגורים ענקית.

יש משהו שנשאר שם איתך יחד עם השכונה - הזיכרונות.

להסתכל על המדרכות ליד הבניין בו גדלתי ולהיזכר ששיחקנו פינות (יש כאלה שקוראים לזה מדרכות),  לבדוק אם יש גומות בחצר בשביל לשחק גולות,  לעבור דרך החנייה של הבניין שם שיחקנו מחבואים, תופסת ודג מלוח. ולחצות את הכביש לגינה שממול שם שיחקנו בכדורגל, חיי שרה, עמודו, מחניים ושמות.

התמונות רצות מול העיניים, מדהים כמה היינו משחקים יחד ואף פעם לא היה נמאס לנו!

כשהייתי ילדה הייתי משחקת אותה חולה כדי להישאר בבית ולראות בטלוויזיה, בשחור לבן, את רגע ודודלי, את קישקשתא, הבית של פיסטוק וגם את בתיה עוזיאל.

אחר הצהרים זה היה סיפור אחר. כבר לא הייתי חולה יותר. הזמנו אחד את השניה בצעקות "נפגשים בגינה" מלמטה לקומה השניה והשלישית, לחצנו באינטרקום וצעקנו לתוכו "רד למטה" ואז נפגשנו כולנו בגינה הגדולה או בחניה הגדולה הסגורה אצלנו בבנין.

לאט לאט התבגרתי וכך גם הטכנולוגיה.

הגיע האינטרנט שהיה אז איטי בטירוף, נוספו ערוצים לטלוויזיה שכבר הייתה צבעונית, הטלפונים הניידים התחילו את צעדיהם הראשונים, התקליטים והקסטות התחלפו בדיסקים. הפטיפון הוחלף במיני דיסק.

עכשיו בנק' הזמן הזו הכל שונה.

הטכנולוגיה מתקדמת בטירוף, כל דבר אפשר לשאול ולמצוא בקלות בגוגל, גם את הפוסט הזה כותבת בנייד שלי, יש משחקי מחשב עם אפשריות להיות online יחד עם עוד חברים.

החברים נמצאים שם במסך הם נמצאים מעט זמן לידינו.

התקשורת נעשית באמצעות מכשירים, אפילקציות ושליחת מסרונים.

את קולות האימהות בשכונה כבר לא שומעים רק את צלצולי הניידים.

 

את המשחקים של פעם גולות, חבל, קלאס וגומי כבר לא משחקים.

ומה שנשאר זה זיכרון של איך היה פעם כשהיינו ילדים והמון געגועים.

הילדים שלנו הם דור אחר, דור שלא ידע משחקים בשכונה בלי אינטרנט וטלוויזיה בשחור לבן.

כן, התקשורת בין כולנו כבר לא כמו פעם פנים מול פנים, לראות את החיוך או העצב שם מאחורי המילים. הכל במקלדת אנחנו רושמים, שולחים מילים מחבקות או פוגעות ככה בלי חשבון כי את הפנים ואת התגובה אנחנו לא רואים ואת הכאב של הצד השני לא מרגישים.

הילדים שלנו הם דור אחר, דור שלא ידע משחקים בשכונה בלי אינטרנט וטלוויזיה בשחור לבן.

אך יחד עם זאת החיים הם לא בשחור ולבן הטכנולוגיה נתנה לנו המון דברים טובים ליד הרעים, ועלינו להמשיך לזכור שזה בידינו אם את המשחקים והפגישות אנחנו רוצים לשמור.

לקבוע פגישות עם חברים, ללכת יחד לטיולים, לארגן מסיבה או סתם לשבת בסלון של הבית בחבורה ולשחק משחקי קופסה.

להראות וללמד את הילדים שהחיים הם לא רק במסכים, שיש המון כיף גם בלי הניידים.

איך משחקים ותקשורת אמיתית בונים והכי חשוב לעשות כיף חיים.

ומה לגבי המשחקים?

יש היום משחקים אחרים טובים לא פחות.

משחקי קופסה לרוב, גני שעשועים מפנקים עם מתקנים מדליקים, תנועות נוער.

וגם משחקי ספורט יש לרוב כדורגל, כדורסל, כדורעף וגם חדרי כושר, אופניים, שחיה וריצה.

מקום שבו פוגשים זה את זו.

היום יש יומנים והכל בלחיצת כפתור עושים אז מתי קובעים פגישת משחקים?

מוזמנים לשתף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support
WhatsApp chat